להגיש ספר

בלוג לסופרים

תקציר הוא הזמנה לפתוח

טקסט הגב ותיאור החנות לא מספרים את כל העלילה. הם מציגים אדם, את מה שהוא מבקש ואת מה שמקשה עליו, ועוצרים שם.

תקציר הוא הזמנה לפתוח.

הרבה סופרים כותבים את התקציר אחרון, אחרי זמן ארוך של עבודה על הספר עצמו. ואז הוא יוצא כמו סיכום: קודם קרה זה, אחר כך קרה זה, ובסוף מתברר ש... הכוונה טובה. רוצים להראות כמה דברים קורים בספר, וכמה הוא עשיר. אבל קורא שקרא תקציר כזה כבר יודע את הסיפור, ואין לו סיבה לפתוח את הספר.

תקציר הוא לא תמצית. הוא הזמנה. התפקיד שלו הוא לגרום לאדם לרצות לדעת מה יקרה, ולא לספר לו.

כדאי לדייק במה מדובר: בטקסט של גב הספר ובתיאור שמופיע בחנות, כלומר בטקסט שקורא זר פוגש לפני שהוא מחליט. זה לא הסינופסיס שהוצאה לאור או סוכן עשויים לבקש, ושם דווקא מספרים את הסוף. לכל אחד מהשניים יש תפקיד אחר, וכאן מדובר בראשון.

שלושה דברים

ברומן ובסיפור, כלי עבודה שעוזר להתחיל הוא שלושה דברים פשוטים:

  • אדם. דמות אחת שאפשר לראות. לא רשימה של דמויות, אלא מישהו אחד עם שם ועם משהו שמייחד אותו.
  • מה הוא מבקש. משהו שהאדם הזה רוצה מאוד. לחזור הביתה, לגלות את האמת, לשמור על סוד, להתחיל מחדש.
  • מה שמקשה עליו. האדם, הכוח או הנסיבות שעומדים בין הדמות לבין מה שהיא רוצה.

כשיש את שלושתם, יש סיפור. הקורא מבין מיד שיש כאן מתח, ושהוא לא יודע איך זה ייגמר. זה לא כלל שמחייב כל ז'אנר, אלא כלי שעוזר לרומן להתחיל מהמקום הנכון. יש ספרים שמזמינים אחרת, ועדיין כדאי לדעת מה הכלי הזה עושה לפני שמוותרים עליו.

שלוש שורות למילוי

במקום דוגמה, תבנית. קחו דף, וכתבו שלוש שורות, שורה לכל אחד:

  • מי במרכז
  • מה הוא מבקש
  • מה מקשה עליו

לכל שורה משפט אחד, לא יותר, ובמילים הכי פשוטות שיש. אם השורה השלישית נשארת ריקה, או אם בשורה הראשונה יש יותר משם אחד, כבר יש לכם משהו לעבוד עליו. התקציר עצמו מתחיל מהשורות האלה, ועוצר לפני שהוא עונה עליהן. הקורא לא יודע אם הדמות תקבל את מה שביקשה, וזה בדיוק העניין.

ובספר עיון

לספר עיון יש מסלול קצר משלו. גם כאן מתחילים מאדם, אבל האדם הוא הקורא שאתם פונים אליו, ולא כל קורא: מי הוא, מה הוא מנסה להבין או לעשות, ומה מפריע לו בדרך. קוראים שונים מגיעים לאותו ספר עם רצונות שונים, ולכן בוחרים קורא אחד ברור ומדברים אליו. תקציר טוב לספר עיון מתחיל ממנו ומהקושי שלו, ורק אחר כך אומר מה הספר מציע.

תקציר שמתחיל מקורות החיים של הכותב, או מרשימת הפרקים, מפספס את הרגע החשוב ביותר: הרגע שבו הקורא מזהה את עצמו ואומר "זה אני".

מה להשאיר בחוץ

  • את הסוף ואת התפניות. גם אם הן הדבר הכי טוב בספר. במיוחד אם הן הדבר הכי טוב בספר.
  • דמויות משנה. כל שם נוסף הוא עוד משהו שהקורא צריך לזכור, לפני שהוא בכלל החליט לקרוא.
  • רקע ארוך. תקופה, עולם או היסטוריה, אם הם לא חיוניים כדי להבין את הרצון ואת המכשול.
  • פירוש. הסבר על מה הספר "בעצם" אומר. תנו לקורא לגלות את זה בעצמו.

מה כן מותר

מותר ורצוי לתת טעימה מהקול של הספר. אם הספר מצחיק, התקציר יכול לחייך. אם הוא קשוח, התקציר לא צריך להיות רך. קורא שפוגש בתקציר את אותו קול שיפגוש בעמוד הראשון מקבל הבטחה כנה, וזה שווה יותר מכל תיאור.

כמה ארוך

אין אורך נכון אחד. אבל אם התקציר לא נכנס בנוחות בגב הספר, או שצריך לגלול בטלפון כדי לסיים אותו, כנראה שהוא עושה יותר ממה שהוא צריך. תקציר קצר מכריח לבחור, והבחירה היא בדיוק העבודה: מה, מתוך כל מה שקורה בספר, יגרום לאדם זר לפתוח אותו.

בדיקה אחרונה

קראו את התקציר בקול. אם יש בו יותר משלושה שמות פרטיים, כנראה שהוא מתאר יותר מדי. אם המשפט האחרון פותר משהו, נסו למחוק אותו ולראות אם התקציר נעשה חזק יותר. לעתים קרובות זה מה שקורה.

ואם אפשר, תנו אותו למישהו שלא קרא את הספר, ושאלו אותו דבר אחד בלבד:

  • האם אתה רוצה לדעת מה קורה אחר כך?

אם התשובה היא כן, התקציר עשה את העבודה שלו. אם התשובה היא "בערך", חזרו לשלוש השורות: מי במרכז, מה הוא מבקש, ומה מקשה עליו. בדרך כלל אחת מהן חסרה, או שיש יותר מדי בכל אחת.

צוות עוד פרק

כתבתם ספר שמוכן לקוראים? אפשר להגיש אותו לוועדה. שאלות על כתיבה והוצאה לאור: בקבוצה שלנו בפייסבוק.